עמית סגל בהרצאה על סדר היום של התקשורת בישראל

 הרצאה מרתקת של עמית סגל, אחד מהעיתונאים המבוקשים והאיכותיים הפועלים בארץ. בהרצאה סגל מסביר בדרכו המקורית והייחודית, על הפערים שנוצרו בעולם התקשורת הכתובה, בין מה שהיה קיים פעם לבין מה שקורה היום. הוא נוגע בהבדלים ביננו הישראלים לבין העולם, על התקשורת בכלל ועל זו הישראלית בפרט, וגם עוסק בשאלה מה צופן העתיד לעיתונות הכתובה? כל זאת ועוד, בסרטון..

במה מיוחדת התקשורת הישראלית משאר העולם?

ישראלי אחד שווה ל42,833.33 מזרח אסייתים. איך הגעתי לזה? זה לא שתלוי מחירון בבית ׳מעריב׳ מבחינת התעריף המעודכן, לא. זה מבוסס, כמו שאומרים אצלנו, על מקרה אמיתי. מישהו יכול לחשוב מהו המקרה? נכון, צונמי. בשנת 2004 ב26 בדצמבר פוקדת רעידת אדמה של 9 בסולם ריכטר את דרום מזרח יבשת אסיה. 15 מדינות נפגעות וממדי האסון מתבררים רק שבוע לאחר מכן. 300 אלף איש נספים באסון. יש אתר מצוין שאני ממליץ לכם לגלוש בו, שנקרא ׳ניוזיאון׳: שילוב של ׳ניוז׳ ו׳מוזיאון׳, וזה מוזיאון העיתונות בוושינגטון. היתרון העיקרי שלו הוא שבכל יום הוא מעלה את העמודים הראשונים של כל עיתוני העולם, כך שגם אם לא שולטים בשפות אפשר לראות את הכותרות הראשיות של כל העיתונים בעולם.

זה מעניין, כי כשרואים את העיתון הזה מבינים שכל כלי תקשורת מכוון למקום מאוד מסויים. עיתון ספורט, עיתון כלכלה- כל אחד ותחומו. אבל יש אירועים, שבהם בכל העולם, בכל העיתונים, מדברים על אותו הנושא. תנו לי דוגמא לנושא כזה שקרה לאחרונה? 11 בספטמבר, הצונמי. אלו דוגמאות לנושאים שכל העולם עסק בהם. אבל, רגע. יש עיתון אחד שהכותרת שלו היתה שונה. בעיתון ׳מעריב׳, שלנו, הכותרת הייתה: ׳יש חשש לחייהם של שבעה ישראלים בצונמי׳. אז 300,000 לחלק ל7 מעלה בערך את הנתון שאמרתי בהתחלה. למה זה מוזר? זה מוזר כי אני חושב שאנחנו הישראלים מרוכזים בעצמנו מאוד. איך אני יודע? בצונמי במזרח אסיה נספו 3000 שוודים. יש עיירת נופש ליד קופנגאן שהיתה כמו האנטליה של השוודים. נספו שם כמט 3000 שוודים כולל 80 צוללנים שנספו ונמצאו אחר כך ליד החוף, לא ניכנס לזה. הכותרת בעיתון השוודי הייתה: ״300,000 נספו באסון, מתוכם 3000 שוודים.״ המחירון של העיתון השוודי היה אחד שוודי פחות חשוב מאלף אסיאתים.

דוגמאות:

אם אתם חושבים שזו תופעה חדשה, אתם טועים. היה עוד אירוע שכל העולם התלכד סביבו, קרה ב6 באוגוסט 1945. אם תראו את העיתונים ביום הזה כל עיתוני העולם תיארו את הפצצה האטומית שפגעה ביפן, חוץ משני עיתונים. הראשון ביניהם נקרא ״דבר״. יום אחרי הפצצה, העורך התלבט מאוד לגבי הכותרת הראשית וזו היתה החלטתו, יום אחרי הפצצה: ״אין ביטחון בניצחון אבל נפתחו לפנינו אפשרויות קרב.״ למטה ״סכסוך עבודה חמור במפעל ים המלח״, ״אנשי החיל יוזמים כינוס כולל של החיילים היהודים בצבאות הברית״, ומימין בקטן ממש, במרחק של 15 ידיעות מאותו היום: ״פצצה אטומית על יפן, קץ כל בשר צפוי ליפנים אם לא ייכנעו״. זה העורך של ״דבר״. ולמעלה אגב ״יום השנה לברל כצנלסון״, באותו הגודל של הכותרת על הפצצה הכי הרסנית בתולדות האנושות. כי בכל זאת זה ״דבר״. יש עיתון בארץ ישראל שכן חשב בכל זאת שהפצצה האטומית זה סיפור. היתה לו דרך מאוד מעניינת לבשר לקוראיו על הסיפור הזה. לעיתון הזה קוראים ״ידיעות אחרונות״. הכותרת אומרת, למי שלא רואים: ״שני יהודים סייעו בהמצאת פצצת האטום״. אז למטה כתבתי במחירון ״ידיעות״, 1 יהודי גאון שווה 25 אלף יפנים. כי מה זה פצצה ומלחמה לעומת הגאווה של אמא? למטה, אחרי עוד כמה כותרות: ״מהפכה במאזן הכוחות בעולם״, ואת המהפכה הזו עשו שני יהודים.

למה התקשורת הישראלית מתנהלת בצורה שונה:

זאת אומרת, אנחנו בתור חברה, ויש סוציולוגים שיכולים לספר הרבה על העניין הזה, אנחנו מתעסקים בעצמנו. עם בדד ישכון, וכולי. אז כבר הגענו לאיזו הבנה שבישראל תמיד במחירון הלא כתוב, וכל ההרצאה הזו עוסקת בעצם בבחירות שאנחנו כקוראים או כצופים נתקלים בהן, כמעט בלי לשים לב כי הן שקופות לנו, אבל העיתון הזה שאנחנו קוראים הוא לא רק משקף את חדשות העולם, אלא הוא משקף את העולם הפנימי של מי שערך את העיתון. אם אתם רואים כתבה בטלויזיה אז היא משקפת, כמעט בלי לשים לב, את ההשקפה של הכתב; מאיפה הוא בא, איפה הוא גדל, איפה המגישה, איפה הגרפיקאי גדל, ודברים כאלה. אז כבר הבנו שבישראל, אנחנו כולנו יהודים וישראלים ויש לזה חשיבות.
עוד דבר אחד, יום אחד בשנת 1994 ראש הממשלה רבין קורא אליו את עורכי העיתונים. הימים הם ימי הפיגועים הקשים שאחרי הסכם אוסלו, כי בישראל כידוע כשחותמים על הסכמי שלום ישר באים פיגועים, זו דרכנו. בכל מקרה, רבין אמר לעורכים: ׳לא יעלה על הדעת שהוכתרות הראשיות של העיתונים שלנו, היום על פיגועים קשים ככל שיהיו, יהיו גדולות יותר מאשר הכותרות שהיו כאשר אני שחררתי את ירושלים כרמטכ״ל.׳ העורכים אמרו לו בביטחון מוחלט של עיתונאים ׳מה פתאום׳, הוא אמר להם בביטחון מוחלט של פוליטיקים ׳בטח׳, ׳מה פתאום-בטח מה פתאום-בטח׳, והם החליטו ללכת לבית אריראלה וזה מה שהם גילו. לפעמים אין חדשות. אתם שמים לב, לפעמים כשאנחנו פותחים עיתון אפילו שהוא באותו המשקל אתם מרגישים שהוא נורא דליל? לפעמים יש כתבה חדשה אז שמים תמונה יותר גדולה. זה החלום הרטוב של כל עורך, זה עיתון אמיתי: ״nothing happened today״. הבעיה היא שתמיד חייבים להדפיס עיתון, תמיד חייבים להדפיס, כי אחרת הקוראים ילכו למקום אחר, ולכן יש תחושה של ניפוח. על התחושה הזו של הניפוח דיבר רבין, ההשוואה הזו מה יותר גדול. הנה הכותרות, ואני רוצה שתתנו לי שלושה הבדלים בין זה לבין איך שהעיתון נראה כיום.

הבדלים בין העיתון של פעם לעיתון של היום:

קודם כל, שחור לבן. דבר שני, מלל. המלכה של העיתון ב1967 היא המילה. המלכה של העיתון בשנת 1994 וב2012 היא התמונה. העיתונות עוברת שינוי מאוד משמעותי. ודבר נוסף, אם העיתון הזה לא היה יוצא בעברית הייתם חושבים שהוא מהאו״ם. מה יש בו פרו ישראלי? כלום. אני אשאל אותכם, אם השנה היא 2012, מה היתה הכותרת הראשית? מלחמה. על כל העמוד הראשון היתה מרוחה עם תמונה מצולמת של טנק בוער בחזית, או מטוס. מלחמה. למה העיתון של פעם יכול להרשות לעצמו כמעט נתון מנומס ביום שפורצת מלחמה? המלחמה פורצת בשמונה בבוקר, בתשע מוקרנת הודעת דובר צהל בכל ישראל, מטוסינו משיבים אש וכו. נגמרת ההודעה, ומה משודר מיד אחריה? שיר. איזה שיר? יותר קטע מוזיקלי. מוזיקה קלאסית. במשך שעה, אחרי פרוץ מלחמת ששת הימים משודרת ברדיו מוזיקה קלאסית. למה? לא כדי להרגיע. כי התרבות אז היא שאינטרנט אין. טלויזיה אין. רדיו, אין חדשות כל שעה ובטח לא כל חצי שעה. בין השעות שתיים לארבע ׳קול ישראל׳ מפסיק לשדר בכלל. הקצב הוא קצב אחר. לכן אחרי הודעה על פרוץ מלחמה יכולים לשדר מוזיקה קלאסית. אז עיתוני הערב יצאו בצהריים, וכשהם יצאו, רב הקוראים, חוץ מהודעת דובר צהל, לא יודעים מה קורה. ולכן, איך הם שומעים מה קורה?

עומד נער וצועק בפינת הרחוב את הכותרת הראשית, וכולם רצים לקנות את העיתון ולדעת מה קורה. העיתון הוא מקור המידע כמעט הראשון במעלה למה שקורה. היום ב2012 בשעה תשע היתה של דובר צה״ל, ב8 וחצי מבזק מיוחד מהכותל של ערוץ 2. 8:40 הכתב יהיה בחילופי אש וכבדים, וכן הלאה וכן הלאה. לכן עיתון, ב1967 הוא יותר מתון ומנומס כי הוא מספק חדשות; הוא לא צריך כל מיני פעלולים. ולכן ב1994 העיתון נראה ככה, פיגוע בבית ליד. עם צילום שחור לבן. אז מה השתנה? קודם כל אתם רואים שהכותרת הרבה יותר גדולה, ב׳: יש תמונות, ג׳: אין טקסט. ד, מה ההבדל בין הכותרת הראשית פה לזו שפה? רגש. נכון, המלך של העיתון מימין הוא השכל, אבל המלך של העיתון משמאל הוא הרגש. למה רגש? כי ב1994 הפיגוע בבית ליד קרה ב8:50 בבוקר. ב9 כל הרדיו עסק בזה, בחמש אחרי הצהריים רפי רשף התחיל עם שידורים. ברגע שהעיתון נוחת בבית של המנויים שלו ב1994, כבר אין נערים שצועקים כותרות מפינת הרחוב, בעצם העיתון אומר: אין לי משהו חדש לספר לכם. אין מה לספר, כי אתם יודעים על הכל כבר. לכן מה יש לעיתון למכור? רגש. ״הילדים שלא ישובו״, אוקיי? הבנתם?. לכן, מתרכזים הרבה מאוד בתמונות, בסיפורי השכול וכו. לכן עיתונים מפסידים. לכן אתם שומעים על ׳מעריב׳ שעומד להיסדר, ו׳הארץ׳ שבקשיים.

מה צופן העתיד לעיתונות:

ב1967 יש בישראל 3 מיליון אזרחים, זה הכל. כמה עיתונים יומיים יוצאים לאור בעברית? 11. כמה עותקים נמכרים כל יום? חצי מיליון. עכשיו, בישראל יש מושג נשפט שאפשר איתו רק בעברית, ׳תעביר את הספורט בבקשה׳, בלי הבבקשה בעצם. ניסיתי את זה בלונדון, ״can you please pass me the sport section?״, והם הסתכלו עליי כאילו אני מטריד. רק בישראל יש את זה, כשאדם אחד קורא עיתון אז שלושה נהנים ממנו. באופן אפקטיבי כל אדם בישראל קורא לפחות עיתון אחד כל יום בשישי ב7. חצי מיליון עותקים, 11 עיתונים. 2012 בישראל יש 8 מיליון אזרחים, וכמה עיתונים יוצאים לאור כל יום? 9. כמה עותקים נמכירם כל יום? 250,000. עכשיו, אני לא סטטיסטיקאי גדול. חפשו את הגרף, וזה נראה ככה: בתוך ארבע שנים אין יותר עיתונים. זה לא רק בישראל, זה בכל העולם.

ישראל היא המקום האחרון שבו יישארו עיתונים מודפסים, בגלל הדתיים נכון. בשבת אם רוצים לקרוא אי אפשר לקרוא באייפד, ולכן בישראל עוד זה יישאר איכשהו אבל העיתונים בדרך לקריסה. גם הטלוויזיה, לא תישאר כמו שהיא עוד הרבה שנים. כמו ב1994 אין סיבה לקרוא עיתון כי כבר שמענו הכל, ב2012, מי מכם הגיע פעם למהדורת חדשות ושמע בה משהו חדש? לא מדבר על סקופים, אלא על דבר שקרה בבוקר והוא שמע אותו לראשונה עכשיו בערב. זה כבר לא קורה. אז על כל זה ועל עוד כמה הבדלים מעניינים ביננו לבין העולם, על כל זאת ועוד בהרצאה הבאה. תודה רבה.