אנדי רם בהרצאה השראתית

עונה של שחקן טניס היא תחרויות מינואר עד נובמבר, שבוע אחרי שבוע מזיזים אותנו ממקום למקום למקום. זה כמו קרקס נודד, אני אוהב להגיד את זה. מקבצים את כל השחקנים במדינות- לונדון, פריז ניו יורק, שבוע אחרי שבוע- אנחנו נותנים שואוו ועוברים ליעד הבא.

מה שאומר שאנחנו כל שבוע באותו חדר ההלבשה כל השחקנים ביחד, עוברים ממקום למקום ונמצאים ביחד. כל שחקן בוכה 8 חודשים ב-8 חודשים של תחרויות. תמיד תהיתי אם הדבר יכול להקשות לפתח זוגיות, או שבעצם לא? אני בא לארץ רק לעשות ירח דבש עם אשתי! היום יש לי שני ילדים, אחד בן 3 ואחד בן 5 וזה האתגר הכי גדול שלי. לגדל אותם דרך הסקייפ במשך 8 חודשים זה לא משהו שמישהו רוצה- זו תקופה קשה. לשחק איתם משחקים, לעשות להם קוקו דרך המצלמה- זו עבודה קשה!

סיפרתי ליוני, שפעם באתי הביתה ואמרתי לאלון הבן שלי ׳מי בא לאבא?!׳ והוא רץ ישר למחשב. אלו הדברים שאנחנו כשחקנים צריכים להתמודד איתם כמי שמסתובבים בעולם המון. מה שזה אומר עלינו- אני ויוני נמצאים יחד 11 חודשים בשנה. יום יום אנחנו מבלים ביחד, בהתחלה גם היינו ישנים ביחד במלון. קמים ביחד, אוכלים ביחד, הולכים להתאמן ביחד, חוזרים, מתקלחים (לא ביחד!) מתאמנים שוב ביחד, הולכים מדברים, קניות- הכל ביחד- יום יום, 11 חודשים. בחודש חופש שלנו- אנחנו כל היום בטלפון, מתכוננים לעונה הבאה. הקשר שלנו הוא מאוד אינטנסיבי.

באורלנדוס 2005, יום לפני התחרות הגענו. לפני תחרות יש אדרנלין ושיגעון, זה אחד הרגעים שמחכים ומתכוננים אליו כל השנה. אני באדרנלין מטורף, מחכה, ואיך שאני יורד מהמגרש, אני מקבל טלפון ומודיעים לי שאבא שלי נפטר. באותו רגע אני מתמוטט ליוני לידיים, נופל ככה, ויוני מרים אותי וסוחב אותי וצריך להכניס אותי חזרה לאנרגיה. יוני אוסף את התיק ודואג לי, מחכה שייקחו אותי לארץ. כשאני חוזר לארץ, זה אומר שיוני מפספס את האורלנדוס. אני מבחינתי, נכנסתי לתקופה שבה קשה לי להביא את האנרגיה שוב, אבל מצד שני אין לי זמן- כל הזמן יש תחרות. ואני כזה קצת מדוכדך, אבל יוני נכנס למקום שלי ומרים אותי. במשחק התפקידים של הזוגיות שלנו, כל אחד יודע טוב טוב את המקום שלו.
בשנת 2008 זו השנה הכי טובה שלנו. אנחנו זוכים באוסטרליה ואנחנו מספר 1 בעולם. כולם בונים עלינו למדליה מבייג׳ין בשנה הבאה, כולם בשיגעון עלינו, וכשאנחנו מגיעים לבייג׳ין בתור מועמדים פייבוריטים למדליה אנחנו מפסידים בסיבוב הראשון. ואז אתה רואה את הפרצופים של כל מי שהשקיע בנו, כולם מדוכאים ולא מדברים איתנו. אנחנו יושבים מול העיתונאים מדוכאים; ׳למה, מה, איך.

באותו רגע המזל הוא שאתה יודע שיש לך את יוני, שאתם באותו הראש. אתם יודעים שאסור לכם להיכנס לבאסה ולשביזות, ושבכל שבוע יש אתגר. שבוע הבא יש US OPEN, אחר כך גביע דייויס ואז מאסטר. אתה לא יכול להרשות לעצמך להתכנס עם עצמך בבית ולהוריד את הראש.
אחד הדברים היפים בטניס, בגלל שזו עונה נורא ארוכה, כדי להגיע להיות מספר 1 בעולם אתה צריך להפסיד המון. יש לך 30 תחרויות ואתה צריך להפסיד המון. השחקנים הטובים זוכים רק ב-5 בערך, והדרך להצלחה רצופה בהמון המון הפסדים קטנים. אלו לא כישלונות, אלו הפסדים קטנים בדרך לניצחון הגדול. זה מה שקורה גם לי וליוני, אנחנו מפסידים המון בדרך לניצחון הגדול.
עוד אחד הדברים בקשר שלי ושל יוני, או בכלל בקשר, זה שכשיש לך זמן לדבר, כמו למשל לדבר עם אשתך, זה משהו אחר. אבל אצלי ואצל יוני, אין באמת זמן לדבר. צריך לפתור בעיות בדקה-שתים. לא תמיד יש שעתיים-שלוש לנתח ולדבר, ולפעמים כל אחד מכונס בעצמו. כל אחד צריך הרי להביא את עצמו למגרש במצב האופטימלי, אך לפעמים זה לא עובד. ולכן לפעמים בדקה-שתיים האלה, מילה קטנה, בדיחה, שאלה נכונה יכולות לשנות את כל התמונה.

הסיפור הכי טוב שמבהיר את זה הוא דווקא מהאולימפיאדה ב-2012. אתם מכירים את החבר׳ה פה, הם ב-2008 זכו במדליית זהב בבייג׳ין ואנחנו ב-2012. אני ויוני עושים חימום, ניגשים למשחק שני נגד פדר ווונקה, אנחנו עושים חימום למטה בחדר, מתרגשים, מתמקדים בטקטיקה, מאוד מרוכזים בעצמינו- ואז, איך שאני מדבר עם יוני, אני מקבל כזאת כאפה על הגב ורואה את פדר אומר לי: ״היי אנדי מה המצב?״ ואני אומר לעצמי, איזה מה המצב, אנחנו מרוכזים! ואז הוא מתחיל לדבר איתי: ׳זוכר ששיחקנו פה וזה ושם..׳ אז אני מתחיל לדבר איתו, מה פתאום צריך להתאמן עם יוני! מתחילים לדבר, וופדר הוא קר על המגרש, אבל הוא בן אדם מדהים. אנחנו מתחילים לשחק כדורגל, ויוני בכלל שכחתי ממנו שאנחנו עוד שניה משחקים באולימפיאדה. ואז פתאום קוראים לנו ברמקול, להתכונן לעלות.

ואז אתם רואים את פדר עולה, איך הוא שם מעין מסיכה והוא מפוקס לאללה. ואני, עדיין בהתרגשות שאנחנו משחקים מול פדר, הכי גדול בועלם, אני מתחיל להתחמם ומתחיל להרגיש את ההתרגשות והלחץ, ויוני אותו הדבר. אנחנו מתחילים את המשחק, ומחטיאים כל כדור. זה נהיה מצב ממש מביך, אני מתחיל לחשוב מה יכתבו ומי יגידו. יוני מכונס בעצמו- אף אחד לא רוצה להראות את הפרצוף שלו. 6-1 אנחנו מפסידים את המערכה הראשונה. ופתאום אני אומר ליוני, ׳מה יוני?׳ והוא אומר: ״אני רואה את הכדור 3 פעמים״ . אז אני אומר לו, ׳המצב שלך טוב כי לא רואה אותו בכלל!׳. ואז נוצר דו שיח, ומשתי דקות אנחנו מחליטים שאנחנו חוזרים לבייסיק ולא מתרגשים בגלל שזה פדר, ואז אנחנו מנצחים את השחקן אולי הכי גדול בהיסטוריה, ועולים לרבע גמר. זה היה אחד הניצחונות הגדולים שלנו.

כמו שאמרתי, בטניס יש כל שבוע לחצים ואתגרים ואתה צריך להתמודד איתם. אתה מופיע מול 15,000 איש וזה הרבה יותר מלחיץ, יוצא לך לעמוד מול המון אנשים, אתה צריך לרצות את כל האנשים האלה, ויש עליך וממך המון ציפיות. אני ויוני זה מעין ׳הנקודה הבטוחה׳ וכולם רוצים שנביא את הנקודה הבטוחה, אין מצב שנפסיד וכל זה. בדרך כלל זה נכון אבל זה עדיין מאוד מלחיץ. אני חושב שבגביע דייויס, שנת 2009, אנחנו בפעם השנייה של נבחרת ישראל שם. אנחנו ברבע גמר נגד רוסיה, יום שישי מנצחים ומובילים 2-0 מה שכמעט לא קורה אצלנו בנבחרת, אז ביום שישי מבחינתם כבר ניצחנו. אני הולך הביתה למלון, רואה את הכותרות בעיתון- ומתחילים לעבור לי מלא דברים בראש, וככה גם אצל יוני. אנחנו מנסים להתפקס אבל זה מאוד קשה, הלחץ והציפיות של האנשים- מאוד קשה לצאת מזה.
אני ויוני מגיעים, רבע שעה לפני שעולים מתחילים לשמוע את הרחש ואת האנשים עולים, ואתה מתחיל לשמוע את הלחץ והפרפרים שלך בבטן, ואתה מתחיל להלחיץ את עצמך. שאני אנצח שאני אנצח.

אני ויוני מתחילים להתפקס ולדבר על הבייבי סטפס שלנו, איך ומה עושים. מה אנחנו רוצים לעשות נקודה נקודה. זה מה שאנחנו עושים- יוצאים למשחק, שוכחים הכל- נותנים תצוגה. הכל זורם, אנחנו מובילים 2-0. מגיעים למצב של 5-4 במערכה הקובעת, ואני מגיש למשחק. אני משחקון אחד מלעשות היסטוריה. כל הכותרות, 10,000 איש בנוקיה, אני עומד על הקו- בא להכות, ופתאום הראש מתחיל לחשוב מה יכתבו ומה יגידו- דברים שאתה לא אומר לראות. אני עומד שם ואני כבר חוגג, חושב איפה נחגוג בלילה וזה, והראש לא מצליח להתאפס. אני בא לזרוק את הכדור, והוא זז. הגוף לא מתאפס. והראש חושב קדימה ואני לא מצליח לזכות במשחקון הזה ואנחנו נשברים והמשחק עובר למערכה חמישית. אנחנו מאבדים את המומנטום ורואים את ההפסד ואז אני רואה איך כולם יורדים עלינו.

אנחנו לוקחים פסק זמן ואני אומר ליוני שאיבדנו שליטה, כל אחד אומר את הדברים שלו. ואז שוב יש לנו 5 דקות שאנחנו מחליטים בהן לחזור לבייבי סטפס. מול כל הקהל, אנחנו חוזרים. תראו את הקטע הבא ולאן זה הוביל אותנו. [קטע מהמערכה החמישית, סנסציה- 3-0 לישראל.] זה הרגע שאני אזכור תמיד כי כשאתה מייצג את ישראל- אין דבר יותר חזק מזה.